מיקרוסופט, וידיאו והתבוננות פנימית

אתמול הקלטתי סרטון וידיאו מדליק. צילמתי פעם ועוד פעם וכשהייתי מרוצה מהתוצאה התחלתי להעביר אותו למחשב. ואז, אופס…הפתעה. המחשב לא מזהה את המצלמה ואי אפשר להעביר את הסרט. עשרות פעמים העברתי סרטי וידיאו למחשב – ותמיד זה עבד ועכשיו כלום. לא עובד. מה לא ניסיתי? פרקתי את המחשב, חיברתי מחדש את הכרטיס שאחראי על הקשר עם המצלמה, הסרתי תוכנות, התקנתי מחדש תוכנות, הפעלתי וכיביתי את המחשב ואתהמצלמה אלף פעם…וכלום.

לאחר חקירה מאומצת התברר שללא כל התראה מוקדמת, מיקרוסופט עדכנה את מערכת ההפעלה שלה במחשב שלי, ומה שעבד קודם כבר לא עובד יותר. למה? ככה. האמת, זו לא הפעם הראשונה שזה קורה לי איתם, אבל בכל פעם זה מעצבן מחדש. איך יכול להיות שתכונה פשוטה שעבדה יפה קודם עכשיו לא עובדת ומחייבת אותי לשדרג את החומרה ו/או המצלמה ללא כל צורך.
“מיקרוסופט שולטים בחיים שלך”, צרח באוזני העורב התורן, “הם עושים במחשב שלך כבתוך שלהם. ממש האח הגדול. איך הם מעיזים…צריך להגיד לאנשים מהמחאה החברתית למחות גם נגד התאגידים הגדולים ששולטים בחיינו”, וכבר מפלס לחץ הדם שלי החל לעלות. חשתי כיצד הכעס גואה ואליו מתלווים חבריו המאוסים – התיסכול וחוסר האונים. כשסף העצבים שלי הגיע לשיאו, ואני מקללת את מיקרוסופט קללות נמרצות, התקבל אי-מייל מאחת מחברות הקופונים שמציעה במחיר מציאה ממש מצלמת וידיאו מהסוג החדש, כזאת שלא דורשת את כל האקרובטיקה הטכנולוגית בה אני משתמשת כדי לחבר את מצלמת הוידיאו המיושנת שלי.

האמת, זה חודשים רבים שאני אומרת לעצמי “ניבה, את זקוקה למצלמת וידיאו חדשה, פשוטה, מתוחכמת ומשוכללת יותר שתאפשר לך לצלם את סרטוני הוידיאו המדליקים שלך ביתר קלות”. אבל אתם יודעים – יש סדרי עדיפויות, מה רע במצלמה הנוכחית? ואיזה מצלמה לקנות? ובאיזה מחיר? ואולי בכלל עדיף לחכות למודל חדש יותר… אבל עכשיו כשאני עם הגב אל הקיר באדיבות חברת מיקרוסופט האימתנית, לא נותרה לי ברירה. כשמפלס לחץ הדם ירד קמעה נזכרתי שהסרטון שזה עתה צילמתי עוסק בהתבוננות פנימית, שלווה והתרגעות, ואני אומרת לעצמי “הי ניבה, את לא מהסנדלרים האלה שהולכים יחפים, נכון? תזמיני כבר את המצלמה החדשה ותרגיעי…”

מוסר השכל
רוב בני האדם אינם מרוצים מעצמם. הם בטוחים שעליהם להשתנות, לשחרר הרגלים ישנים, להתאמץ, לקבל החלטות חדשות, נוקבות, להיות נחושים יותר, החלטיים יותר, מעשיים יותר, רוחניים יותר, לעשות ספורט, לרדת במשקל, לגלות סבלנות כלפי בני הזוג ומה לא. הבעיה היא שזה לא עובד. כמו דיאטות, כמו אלף החלטות שהחלטנו – ברוב המקרים אנו מוצאים את עצמנו תקועים עם אותם הרגלים שנדבקים אלינו כמו קרציה לאוזנו של כלב. אבל אז החיים טופחים על פרצופנו ואנחנו מוצאם את עצמנו עם הגב אל הקיר או עם הגב אל מיקרוסופט, ובלית ברירה משנים.
למזלנו החיים אינם סטאטיים. שום דבר אינו עומד על המקום, הכל זז, גדל, צומח, מתכלה, מתבלה, משתנה ואין שום דבר שאנחנו יכולים לעשות בקשר לה. למזלנו, החיים חכמים, חזקים ומהירים מאתנו. אילו היינו נכנעים מראש ומקבלים על עצמנו אמת פשוטה זו, חיינו היו נצבעים בוורוד עז תכף ומיד.
במקום להשקיע אנרגיה בניסיונות שווא לשנות את שכל-כך קשה לשנות – מומלץ להרגע ולקבל את עצמנו כפי שאנחנו, ולסמוך על החיים שבבוא העת, כשנהיה מוכנים לכך יגיע לא רק הכוח לשנות אלא תגיע גם גם האלטרנטיבה. כלומר לא רק שמיקרוסופט יחסמו את דרכי הישנה, אלא שמצלמה חדשה תפלס את דרכה לעברי בדיוק מתימטי ובתיאום מושלם. במילים אחרות, כשהבעיה תתדפק על דלתך היא תגיע ביחד עם הפיתרון. תפקידך בכוח – להסכים לראות גם את הפיתרון הכלול בהצעה הנדיבה, ולא רק את הבעיה, וזו, ידידי, בעיה לא קטנה…
במילים פשוטות, קבלה עצמית זו הדרך הקצרה, הבטוחה והנעימה ביותר לשינוי. הרפייה במקום התנגדות, שחרור במקום לחץ, קבלה עצמית במקום לעשות שרירים, אלה ולא אחרים יבטיחו לנו את התוצאות הטובות ביותר בזמן הקצר ביותר, וכמובן באופן הבריא ביותר.

למה אני מספרת לכם את כל זה?
כי כשאני משבחת באוזני תלמידי ולקוחותי את נפלאות הקבלה העצמית מיד עולה השאלה הנצחית “טוב אבל איך בדיוק עושים את זה? איך אדם לחוץ כמוני יכול בכלל להתחיל לחשוב על התרגעות?”
ועל כך אני משיבה שקיימים אינספור כלים שמלמדים אותנו את אמנות הקבלה העצמית. הכלי הפשוט והעוצמתי ביותר שאני מכירה הוא התבוננות פנימית, מה שמכונה במחוזותינו “מדיטציה”.
המילה מדיטציה, כמו המילה אינפלציה, כמו גרביטציה לא ממש מעוררת חשק להרגע, ובאמת טרם נמצאה לה מקבילה הולמת בשפה העברית, למרות שבימינו תחת כל עץ רענן יש מישהו שמלמד מדיטציה.יש מדיטציה קבלית, ויש מדיטציה יהודית, ויש מדיטציה הודית, וסינית, ויפנית . אני אוהבת להשתמש במונח “התבוננות פנימית”, ובכל מקרה מה שחשוב זה מה זה עושה ולא איך קוראים לזה.
מדיטציה זוהי דרך להתאזן, לכייל את הכלי, לכוון את המיתרים, לחזור לנקודת האפס, אל המוצא, למקום ממנו הדברים מתחילים, לטעון מצברים – בקיצור להרגע!
כשאנחנו עוצמים עיניים וצוללים לעולם הפנימי קורים מספר דברים בו זמנית – קודם כל אנחנו מתוודעים לעולם עצום ממדים, עשיר מאין כמוהו, נשגב ומלא הוד שרוחש חיים בתוכנו כל הזמן, לעתים ללא ידיעתנו. זהו הסוד השמור בעולם – בתוכנו קיים עולם בלתי מוגבל של כל הטוב שבעולם. הסוד השני – כל שעלינו לעשות כדי ליהנות ממנו זה לשים אליו לב. כן, כן. לשים לב. לא צריך לטפס על הרים ולא לרדת בגאיות, ולא לחצות נהרות ומדבריות, ולא לגלוש שעות באינטרנט, אלא רק לשים לב. כמה פשוט, כמה גאוני.

הדבר השני שקורה לנו כשאנו מתבוננים פנימה זה שאנחנו מתוודעים לקונפליקט הנצחי בין עולם מחשבות הסרק לעולם הפנימי – מעין מלחמת בני אור בבני חושך בזעיר אנפין, או לא כל-כך בזעיר אנפין. המלחמה הזאת מנהלת את חיינו מבוקר עד ערב. התבוננות פנימית מאפשרת לנו לבחור פעם אחר פעם בבני האור, ולנצח את המערכה.
וישנם עוד יתרונות רבים אחרים שקצרה היריעה מלהכיל, זה טוב ללחץ דם, לנפש, לזוגיות, להורים ולילדים, ובעיקר זה פותח בפנינו את הפרסקטיבה הרוחנית האדירה ממנה אנו באים, את מקור החיים, לא פחות. ואני כבר לא מדברת על כך שזה יותר בריא מריטלין, כדורי הרגעה ותרופות פסיכיאטריות, אין שום תופעות לוואי וזה הרבה הרבה יותר נעים.
הבעיה היא שאנשים רבים אינם יודעים כיצד לעשות זאת וגם כשהם לומדים הם מתקשים מאד לשבת ולתרגל את הטכניקות הפשוטות בתכלית הכרוכות בכך (ודרך אגב, קיימות מאות טכניקות). ישנם אנשים שפשוט אינם יודעים מי הם ללא לחץ, מתח וחרדה. כאילו הלחץ מגדיר את זהותם, והרעיון שיחיו ללא לחץ משול אצלם למוות ממש. ועל כך נאמר, הסירו דאגה מליבכם. כל עוד אתם נושמים – החיים שומרים אתכם במתח, ועוד איזה מתח, משאיפה לנשיפה, ועוד שאיפה ועוד נשיפה. זהו המתח הטבעי של החיים שפועל באופן אוטומטי ואינו בתחום אחריותכם. כל מתח אחר הוא מיותר במקרה הטוב ומזיק עד מזיק מאד במקרה הפחות טוב.

טוב, תכל’ס מה את רוצה להגיד?
כשפנו אלי מספר אנשים וביקשו שאעזור להם ואפתח קבוצת מדיטציה – הרמתי את הכפפה. לא מייד אמנם, ורק לאחר מספר נדנודים, אבל לבסוף זה קרה.
אז הנה מבזק החדשות:
בכל יום א’ בשעה 20:00 מתקיים בביתי ערב של מדיטציה בקבוצה. ערב של התרגעות הכולל גם שיעור קצר על נושאים שעל סדר היום מהפרספקטיבה הרוחנית, ובסך הכל שעה וחצי של התרוממות רוח.
אם אינכם מצליחים להיכנס פנימה בכוחות עצמכם, הראש משגע אתכם, אין לכם סבלנות, אינכם יודעים כיצד לעשות זאת, אתם רוצים לנסות לצלול פנימה בקבוצה – קבוצת המדיטציה השבועית היא הפיתרון עבורכם.
כדי להתנסות בערב כזה, ללא כל התחייבות, אתם מוזמנים להתקשר ולהזמין מקום. כרגע הקבוצה קטנה ויש מקום, אבל מי יודע…
מחיר מפגש: 60 ש”ח בלבד. מחיר קטן – ערך עצום!
מאחלת לכולם שנה נפלאה של עשייה, צמיחה, אהבה גדולה וקבלה עצמית.

טלפון להזמנות: 052-3225319

Posted in Uncategorized | Leave a comment

חיי פּוּף

ישנם יצורים שתוחלת החיים שלהם היא הרף עין. הם נולדים שוהים כאן לרגע, ופוףףף… מתים. מדובר בכל מיני חד-תאיים, חיידקים ושאר צורות חיים שלעיתים לא ניתן אפילו לראותם ללא מיקרוסקופ. לצורך מאמר זה נכנה את אותו יצור זריז ומהיר בכינוי החיבה פּוּף.

מבחינתו של פּוּף, החיים הם מחזור שלם של בריאה במהלכו הושלמו כל משימות חייו מהראשונה ועד לאחרונה. הוא נולד, גדל, חיזר אחרי מישהו (אולי אחרי עצמו), הפרה (אולי את עצמו), חלה, הבריא, טייל, עף ממקום למקום, הדביק מישהו באיזו מחלה, ומת בשיבה טובה אחרי ההרף עין שלו.

אם מישהו ינסה להגיד לו, לפוף שלנו, שחייו אינם אלא הרף עין הוא יגחך בביטול ויציג לכם ראיות למכביר לחייו הארוכים. הוא יתאר באוזניכם את התלאות שעבר, המסעות שנסע, חוויות שחווה, יצורים שפגש בדרכו ורשמים מחייו הארוכים שנראים לו לעתים כנצח, במיוחד אם הוא עסוק בלבהות ולקנא בחבריו, שכניו ומכירו, הפופים האחרים.

טוב, אתם בודאי מבינים כבר בעצמכם לאן אני חותרת. אבל אם לא, אז עכשיו תארו לעצמכם שיש משהו או מישהו או מישהם שמתבוננים בנו מלמעלה ומבחינתם שנות חיינו, שבעים, שמונים או תשעים, הן בסך הכל פּוּף אחד קצרצר. במהלך אותן שנים נולדנו, גדלנו, חיזרנו אחרי מישהו אולי מישהו חיזר אחרינו, התרבינו, חלינו, הבראנו, טיילנו, הדבקנו מישהו באיזו מחלה, ובסופו של יום אנו נמוגים בדרך זו או אחרת, לאחר הרף העין שלנו.

כן, כן . לרשותנו הרף עין אחד. מיכל ריק, דף חלק אותו אנו מוזמנים למלא במה שנבחר. על לוח השנה העצום של היקום, הרף העין שלנו נחשב רק אם מילאנו אותו באושר, שמחה ואהבה. כל תוכן אחר מתקבל על ידי היקום בבוז, ביטול והתעלמות. כל מה שאינו צמיחה, אושר, שמחה ואהבה לא נחשב בכלל ואינו אלא אבק סטטיסטי עם פוטנציאל לצמיחה, אושר, שמחה ואהבה, שחלף פה בדבוקה אחת עם עוד זיליוני הרף עינים, פופים כמונו, שחלפו כמטאור בשמים ונגוזו אל אדי הנצח.  

ואם איננו מלאים את הרף העין שלנו בצמיחה, אושר, שמחה ואהבה, אז במה הוא מתמלא?

בתלונות, בעיות, עניינים לא פתורים עם אבא או אימא או עם שניהם, יללות ורחמים עצמיים. בפחדים או בצל צילם של פחדים שאינם אפילו שלנו אלא כאלה ששאלנו מהורינו ומחברינו. במחשבות על מה חושבים עלינו, מה אומרים עלינו. אחרי הכל חשוב לנו לצאת בסדר עם כולם, להיות בעניינים, שיגידו עלינו שאנחנו על הכיפאק, אחלה בני אדם. שאנחנו נורמליים, רציונליים, שולטים בחיים שלנו, שאף אחד לא יגיד לנו מה לעשות, עצמאיים, חופשיים, אדונים לעצמנו. חשוב לנו להעמיד פנים שאנחנו יודעים בדיוק לאן ללכת ומה לעשות עם ההרף עין שלנו. או לכל הפחות שאנחנו יודעים טוב יותר משכננו. או לכל הפחות שלא יראו עלינו שאין לנו מושג ואפילו לא צל צילו של מושג מה לעשות אתו, עם ההרף עין הזה.

וכל אותו הזמן הולך הפוף שלנו ומתקרב לקיצו במהירות מסחררת, ובעודנו שועטים במורד החיים, השליטה מאיתנו והלאה, אנחנו עוד מתלבטים מה נעשה כשנהיה גדולים, מה נעשה עם חיינו והאם להגיד לה או לו שאנחנו אוהבים אותה/אותו או שלא משתלם לנו להגיד כלום כי להוא/היא לא מגיע שנגיד כי בטח הם עוד יחשבו שאנחנו חלשים/תלותיים/נזקקים ואנחנו הרי רוצים שיחשבו שאנחנו חזקים/עצמאיים ולא צריכים אף אחד, למרות שהאמת היא שאנחנו…נו, טוב אתם כבר יודעים בעצמכם.

חוץ מזה אנחנו גם חוסכים. חוסכים במילים טובות, במחשבות חיוביות, חוסכים באהבה, חוסכים בהתלהבות, מה זה חוסכים, מתקמצנים. סופרים כל הברה, כל ביטוי של רגש שאנחנו מוכנים לתת מעצמנו כאילו שזה רכושנו היחיד עלי אדמות. ומה שמצחיק זה שזה באמת רכושנו היחיד עלי אדמות. וכשאנו מקלפים מעלינו את כל ערימות הבולשיט שהצטברו במשך השנים וניצבים ערומים מול עצמנו, מתברר שאהבה זה כל מה שיש לנו. זה כל מה שאי פעם היה לנו וזה כל מה שאי פעם יהיה לנו. כל היתר זה קשקוש ביצים, בלבול מוח, בזבוז זמן. וזמן זה בדיוק מה שאין לנו, כי עכשיו הפוף שלנו הוא כבר חצי ואולי שליש ואולי שמינית הפוף, ואו..טו..טו גם זה נגמר.

מזמינה אתכם להרים ראש, להתחבר לאהבה שבכם, לאהבה העצמית, לאמונה העמוקה שבכם, לפוטנציאל הצמיחה, האושר השמחה והאהבה שבכם, ולדעת שחלקיק הרף עין זה כל מה שנחוץ כדי לשנות, לרפא, להתעצם, להתחזק ולאהוב.

Posted in Uncategorized | Leave a comment

לווייתן בקופסת גפרורים

“ישנם שני סוגי אנשים בעולם. אלה שמטביעים את חותמם ואלו שלא. רוב בני האדם אינם מטביעים חותם. הם נולדים, מתבגרים, אוכלים,שותים, ישנים, עובדים ונישאים. הם צוחקים ושמחים ולעתים הם חולים ואומללים. הם מתים, ומלבד כמה ילדים שהם משאירים מאחור, שנוהגים בדיוק כמותם, הרושם שנוצר הוא שהם לא חיו כלל. אלה הם ילדי הנסיבות, קורבנות הסביבה. חייהם מוכתבים על ידי הנוהג וההרגל. הם חושבים מחשבות ומחקים את פעולותיהם של אלה שבמקרה נמצאים סביבם.

הם אינם מבטאים או מממשים שום עוצמה מעבר למה שמקובל בסביבתם. הם אינם מותירים כל עקבות בחולות הזמן. הם נכללים ונספרים במרשם התושבים, אבל כאינדיבידואלים הם אינם מותירים כל חותם. באותה מידה אפשר היה להתייחס אליהם בקבוצות של עשר או לספור אותם במאות כמו כבשים, כי לכבשים יש אותה מידת אינדיבידואליות כמותם. אולי הם פחות או יותר מאושרים, פחות או יותר יעילים, פחות או יותר מוצלחים, אולם גם כשהם צוברים הון הם אינם מטביעים חותם כי עושרם אינו מעניק להם אישיות ייחודית.

מול כל אלה ניצבים אלה שחיים חיים של עוצמה. מדובר באנשים שבאמת מזיזים דברים, הם מוּכָּרים וחשים בהם. הם אינם מצטיינים יותר מאחרים בהשכלה או בכישרון ייחודי. לכמה מהאנשים רבי העוצמה ביותר בעולם אין כישרון מיוחד או גאונות וכמעט אין להם מה שהעולם מכנה “השכלה”. לעומתם דווקא כמה מהמשכילים הגדולים לא הצליחו כלל. העוצמה שגורמת לבני אדם להטביע חותם אינה פיזית או מנטאלית. היא אינה תלויה בכוחו של הגוף או השכל. לא מדובר במתנה מיוחדת במינה. האנשים הללו אינם יעילים כי הם מצוידים בעוצמה שאין לאחרים, אלא כי הם משתמשים בעוצמה שניתנה לכולם, כולל לאלה שאינם עושים בה שימוש.”

ואלאס ד. ווטלס מתוך המאמר “חיים של עוצמה”      (The Powerful Life).

 

מה אתם אומרים? חזק, נכון? כזה הוא ואלאס ד. ווטלס – לא עושה הנחות, לא מתחנחן ומציג את הדברים כמות שהם. עכשיו כל שנותר לכם להחליט הוא מי אתם. האם אתם שייכת לקבוצה הראשונה או השניה. ושאלה חשובה עוד יותר – האם ניתן לעבור מקבוצה אחת לשניה, וכיצד.

לפני שנים אחדות זו היתה בדיוק השאלה ששאלתי את עצמי.  עד לפני שנים אחדות השתייכתי לקבוצה הראשונה. בכלל, רוב חיי הייתי שבויה בתוך מגבלות ודפוסי התנהגות מצמצמים. מגילות רבות נכתבו על הסיבות למגבלות הללו, מי הטיל אותן, מתי, כמה ולמה. אבל בואו נודה על האמת, מה זה משנה. העובדות הן שבנקודת זמן כלשהי מצאתי את עצמי חנוטה בתוך מרחב קטן, קטנטן של אפשרויות, עושה את אותן שתים-שלוש פעולות שלמדתי לעשות, נאנקת ונחנקת בהיעדר אויר לנשימה, מתחזה לגפרור אחד מני רבים בקופסת הגפרורים הדמיונית שבניתי לי, ממש לוויתן בקופסת גפרורים.

דמיינו לעצמכם לוויתן בקופסת גפרורים. האמת צפוף שם נורא. מבין החורים שניקב הלוויתן במכסה הקופסה יכול היה להשקיף, מקופל ודואב, בעולם שמחוץ לקופסה, רואה חלקיקי תמונות ומתקשה להבין מה הוא רואה. רוב הזמן עבר עליו בשכלול כוח הסבל וניסיון נואש למצוא תנוחה הגיונית בתוך מצב מטורף וחסר כל הגיון, ולעתים הצליח אפילו למתוח ולהזיז איזו מולקולה או שתים. על הטבעת חותם וחיים של עוצמה אפילו לא חלם.

כמובן שכדי לחלץ לווייתן מקופסת גפרורים היה צורך במשבר קולוסאלי. סתם משבר לא היה עושה את העבודה. אז הקולוסאלי הגיע, והלווייתן המבוהל נאלץ לצפות כיצד קופסת הגפרורים היקרה שלו מתרסקת לשבבים, ועמה נמוגים ההרגלים, הביטחון, החום, אך גם הצפיפות והמחנק.

חופשי מקופסאות התבונן הלווייתן סביבו, ועשה את הדבר היחיד שהוא יודע לעשות – לחפש מיד קופסת גפרורים חלופית. הבעיה היתה שבעוד שהמקורית נבנתה מלידתו, הלכה והשתכללה סביבו וביחד עמו, אל הקופסה חדשה היה עליו להידחס בכוחות עצמו, וזה כבר היה סיפור מעט יותר מסובך. לאחר מספר ניסיונות נפל הוא נאלץ להודות שזה באמת מגוחך ובלית ברירה, כשהוא מאויים ומבוהל, ויתר.

כך החל פרק נפלא בחייו בו נאלץ ללמוד, בעל כורחו, מי הוא. זה לא היה פשוט. קודם כל הבחין הלוויתן בנעשה סביבו. אחר כך הבחין שכל מי שחולף בדרכו נוטה להיבהל ולרוץ לצד השני של הכביש. פה ושם מישהו חייך אליו, מרחוק, והוא השיב לו חיוך רפה.

לאט לאט, בקצב של נשימה אחת בכל פעם, מחשבה אחת, פעולה אחת, צעד ועוד צעד, למד הלוויתן להעריך נכונה את מימדיו, להתנהל בהתאם, לנצל את גופו העצום, את כשרון השחיה, את יכולותיו הסולאריות, האינטואיטיביות, את חוכמתו העתיקה, את האינטליגנציה האלוהית בה ניחן, והפסיק לחלוטין להתחזות לגמד.

רבים מכם ודאי חושבים לעצמם הו, איזו מטפורה נחמדה – לוויתן בקופסת גפרורים. זה נשמע כמו שם של סיפור ילדים. את בטח מתכוונת שהלוויתן נמצא בקופסא מנטאלית, מן מצב נפשי שכזה. ואני אומרת, קופסה היא קופסה היא קופסה. האם יש הבדל בין קופסה מנטאלית לבין קופסה מעץ? האם האסיר בבית הכלא שונה מהאסיר השבוי בבית הכלא של תפיסותיו? אין כל הבדל ביניהם. להיפך, ניפוץ קופסת הגפרורים המנטאלית קשה הרבה יותר מכיפוף סורגי בית הכלא. הקופסה המנטאלית מורכבת יותר, שורשיה עמוקים יותר, ודווקא היעדר צורה חומרית הופך אותה חמקמקה יותר, נוחה יותר להכחשה, הדחקה והתעלמות, ומכאן קשה יותר לפיצוח.

החדשות הטובות הן שהלוויתן יצא לחופשי והוא נע עתה במים העמוקים של האוקיאנוס, ממצה ומממש את כל פוטנציאל החיים העצום שבו, משמש דוגמה עבורנו כיצד ראוי לחיות.

 

מזמינה אתכם לקרוא שוב את הדף בו מוצגת סדנת “מדע ההתעשרות” שעתידה להיפתח ביום ג’, 11.5.2010 בשעה 20:00 בתל-אביב.

ואם קראתם, אני מזמינה אתכם להרהר שוב בהזדמנות לעלות למקום שלא ניתן ליפול ממנו, לעשות צעד שלא ניתן להיכשל בו, לקבל החלטה שלא יכולה להיות שגויה והיא לעבור למחנה מזיזי ההרים, מחנה חובבי עוצמת החיים. אלה שאינם מסתפקים בדיבורים אלא עושים מעשה.

 

Posted in כללי | 1 Comment

התעשרות היא עניין רוחני

לאחרונה העברתי סדנת ”מדע ההתעשרות“. במהלך הסדנה נשאלתי מדוע אני אומרת שהתעשרות היא עניין רוחני לחלוטין. יש הסוברים עדיין שהחומר מנוגד לרוח וכי מי שנוהה אחר החומריות, בהכרח מנותק מחיי הרוח. אולם בימינו רובנו יודעים כבר שהחומר אינו אלא שלוחה של הרוח, המשך ישיר שלה, ביטוי ישיר שלה. מהי רוחניות? רוחניות היא הידיעה שאני מהווה חלק ממשהו גדול הרבה יותר ממני. רוחניות היא ידיעת הסדר הפנימי, ידיעה אינטואיטיבית שאינה זקוקה להוכחה מדעית, ידיעה מתוך הפנימיות, מתוך עולם הרגש, מתוך הנפש. ומהי התעשרות? התעשרות היא היכולת לרתום את כוחות הנפש והרוח ולבטא אותם בצורת אנרגיה נראית לעין. כלומר ברוח ובנפש כולנו עשירים. לכולנו פוטנציאל התעשרות אינסופי, אולם רק בודדים רותמים כוחות אלה ומאפשרים להם להתבטא בעולם החומרי. מה שמעניין הוא שתהליך הרתימה הנו קל ופשוט מעין כמוהו, ממש משחק ילדים. אבל רובנו נוהגים כמנהג הציפור הכלואה בכלוב שלאחר שנים של כליאה מסרבת לעוף לחופשי גם כאשר הכלוב כבר מזמן פתוח לרווחה. מה עלינו לעשות? לעשות. תהליך רתימת כוחות הרוח והנפש הוא תהליך מעשי ופשוט מאין כמוהו. אלינו להתחיל לצעוד צעד אחד בלבד ולא יותר. הצעד האחד הזה יגלה לנו את הצעד הבא וכן הלאה. בדרכנו קדימה יקרה שניסוג לאחור, ניפול, נאבד אמונה ועוד, אולם אם נתמיד ללא לאות לצעוד בכל פעם צעד אחד ולא נפסיק, בסופו של דבר התהליך ישא אותנו קדימה. התמדה חשובה יותר מכישרון, יותר ממזל, יותר מלימודים. התמדה היא שם המשחק, והתמדה היא עניין רוחני ונפשי לחלוטין.

Posted in כללי | Leave a comment

על התעשרות ואהבה עצמית

בסדנאות “מדע ההתעשרות” שאני מעבירה תמיד מגיע הרגע בו מישהו שואל מה צריך לעשות כדי להתעשר. כולם מבינים פחות או יותר את ההיגיון של חוק המשיכה, כולם מבינים שבכוח המחשבה אנחנו יכולים ליצור שפע, אבל מה שלא ברור זה איך הם בדיוק עושים זאת. כלומר, מה צריך לעשות אחרי שחשבנו, וחשבנו עוד קצת, והחלטנו שאנחנו רוצים להתעשר.

קודם כל עלי לומר שלכל אדם יש ייעוד. כולנו נבראנו מצוידים בתכונות מסוימות שמאפשרות לנו למלא ייעוד זה, כאשר נגלה מהו. חלק מהאנשים יודעים מה ייעודם בעולם ומה היו רוצים לעשות. לאלה יש תמונה פחות או יותר ברורה אותם הם צריכים לממש בעזרת התכונות בהן ניחנו. אחרים אינם יודעים אפילו את זה, ולפני שיתעשרו עליהם לברר לעצמם מה ייעודם.

היכולת שלנו להתחבר עם ייעודנו קשור קשר הדוק עם מערכת היחסים שלנו עם עצמנו, עם הדימוי העצמי שלנו, רמת התמיכה והעידוד בה זכינו בילדותנו – כל אלה קובעים את מידת הקלות בה נזהה את הייעוד לשמו אנו חיים. אולם העבודה שלא זכינו לילדות תומכת אין פירושה שאין לנו ייעוד או שלא נוכל למצאו. על ידי תיקון הדפוס השגוי, המעוות, נטול התמיכה, נוכל לזהות את ייעודנו ולפתוח במערכה למימושו.

לשם כך דרושה אהבה עצמית. טונות של אהבה עצמית שיפוגגו ויאירו את החושך שבתוכנו ויחזירו אותנו למצב תקני של אדם אוהב בעל דימוי עצמי גבוה.

איך נשיג אהבה עצמית? בכל דרך אפשרית. אחת הדרכים האהובות עלי ושאף הניבה תוצאות מצוינות עבורי ועבור רבים מלקוחותי, היא שיטת ההיגדים שהומצאה על ידי לואיז היי המופלאה.

טכניקה זו מאפשרת המרת התבניות והפרדיגמות הישנות בתת המודע שלנו בתבניות ופרדיגמות חדשות. הרעיון- כדי לנצח את ההטבעות שהוטבעו בילדותנו צריך לחזור מספיק פעמים על המסרים החדשים עד שייקלטו. כמה זה מספיק פעמים? הרבה. המון. המון המון. עד שייקלטו.

כיצד נדע אם נקלטו? כשכל המחשבות השליליות יומרו בחיוביות נדע שנקלטו. נדע גם כי תוצאות חיינו יתחילו להיות חיוביות הרבה יותר משליליות, האיזון החיובי יישמר, ונחוש שאנו שטים כמו על מי מנוחות ממשימה מהנה אחת לשניה. אז נדע שהגענו לייעודנו ושאנו בדרך להתעשרות.

אהבה עצמית נשיג גם מקריאת ספרי השראה, האזנה לדיסקים של השראה והתבוננות באנשים מצליחים, בחיים ובספרים.

הקיפו את עצמכם באנשים מפרגנים ומעודדים. את כל המבקרים והשופטים הוציאו מחייכם, די לכם בשופט שגר במוחכם. אינכם זקוקים לשופט חיצוני.

פזרו מסרים חיוביים במקומות שונים בבית, מנו את הדברים הטובים שאירעו בכל יום, והקפידו להימנע משיפוטיות וביקורת. דיאטת רעב ממש. כך תתקרבו צעד אחר צעד לעבר היעד שהצבתם, כשאתם אוהבים את עצמכם, מאמינים ותומכים ביכולתכם לממש כל מה שתחפצו.

Posted in כללי | Leave a comment

כל אחד יכול ללמוד – כל אחד יכול ללמד

לאחרונה שמעתי שכל אדם שלישי בישראל הוא מאמן אישי.

מפיצי השמועה (שאין לי מושג אם היא נכונה) ביקשו להעביר מסר של לגלוג לתופעת ריבוי המאמנים. אחת הטענות הנפוצות של אותם מפיצים היא שבמקרים רבים מדובר באנשים שלא הוסמכו לטפל באנשים והם עלולים לגרום נזק בלתי הפיך לאנשים שנעזרים בשירותיהם.

באמת? לא ולא!

ריבוי המאמנים והמטפלים מעיד על כך שאנו, כחברה, עוברים שינוי וכי אנשים שעברו שינוי בחייהם מבקשים עתה לבשר על כך לעולם ולסייע לאחרים שטרם עברו שינוי כזה.

ריבוי מאמנים מעיד על גיוון, על שונות, על כך שאנו חיים בעולם שמבקש להשתפר, ולהתקדם ולשגשג והוא מציע לנו מבחר עצום של ערוצים, נתיבים ומסלולים מהם נוכל לבחור.

כמו מסיבת קוקטייל עצומה בה מוגשים מאכלים מכל הסוגים, בכל הצבעים ומכל הטעמים, מהם יכול כל אחד לבחור את המתאים לו ביותר, כך גם ריבוי המאמנים, מטפלים, מתקשרים וכדומה.

יש לי חשד שמפיצי השמועה חוששים לפרנסתם. אכן, הגילדה של הפסיכולוגים והפסיכיאטרים הנכבדים עלולה למצוא עצמה במצב מביך בו חלה ירידה גדולה בביקוש לשירותיה – וטוב שכך.

התבונה, האמפטיה, יכולת ההקשבה והתמיכה, היכולת לייעץ,לעודד ובעיקר לתת השראה היא יכולת שנלמדת ונרכשת במהלך החיים ולא בהכרח במוסדות אקדמאיים. אכן, חשוב ללמוד ולהתעדכן, לרכוש כלים נוספים ולהעמיק ביעילות השימוש בכלים קיימים, אבל אל נטעה- כל אדם שלמד משהו והוא חש שמתחשק לו ללמד – שיבוא וילמד. כמובן שאל המלמד להציע את שירותיו ביושר ובהגינות ולא, חלילה, מתוך הונאה ורמאות. בתהליך ההוראה – ילמד המורה טוב יותר את החומר אותו הוא מלמד, והתלמיד יחכים אתו.

דמיינו לעצמכם שהעולם הוא מעין פירמידה עליה נמצאים אנשים בשלבים שונים של התקדמות. כל אדם שעולה לקומה עליונה יותר, יכול, אם ירצה, להושיט יד לזה שמתחתיו ולסייע לו לעלות קומה, וכן הלאה. מה רע בזה? כלום. מה טוב בזה? הכל.

Posted in כללי | 2 Comments

על ספריה דיכאון ומגרשי מפלצות

על ספריה דיכאון ומגרשי מפלצות

זה זמן רב שאני מתכננת לבנות ספריה חדשה בסלון כחלק מפרויקט ארגון מחדש של הבית, ואיכשהו זה לא יוצא. לא מדובר בפרוייקט מי יודע מה משמעותי, אבל משום מה זה התעכב והתעכב. בשעה טובה בשבוע שעבר הגיעו שני פועלים ובנו את מחיצות הגבס של הספרייה. עכשיו עומדת בסלון ספריה חדשה לתפארת שמחכה רק למדפי העץ שיגיעו בקרוב.

למחרת הבחנתי בתופעה מוזרה. במקום לשמוח על המבצע שהסתיים במהירות ובהצלחה, חשתי מועקה  הולכת וגוברת ותחושה של דיכאון השתררה עלי בכל פעם שהעפתי מבט בספריה היפה שלי.

זו לא פעם ראשונה שזה קורה. בשנים האחרונות הבחנתי שבכל פעם שאני משיגה הישג כלשהו או מממשת חלום או עומדת ביעד שהצבתי לעצמי, אני חוטפת דיכאון שחריפותו ביחס ישר לגודל ההישג. העובדה שבכלל הבחנתי בכך גם היא חדשה למדי מהסיבה הפשוטה שבשנים שלפני כן מלכתחילה דאגתי שלא להגיע למצב בו אני מממשת חלומות או יעדים כדי שלא להגיע לאותו מצב בו הדיכאון משתלט עלי. וכדי כדי להימנע מהדיכאון שאיים לנחות על ראשי  ולהבטיח שלא אממש, חלילה, שום יעדים, התנהלו חיי כך שכל מה שהתחלתי עזבתי באמצע, פשוט נטשתי. אני זוכרת אפילו כיצד ביליתי 4 שנים בלימודי הנדסאות מחשבים, בסיומם הייתי עתידה לקבל תעודת הנדסאי. עמדתי בכל המטלות, הצלחתי בכל הבחינות, ורגע לפני הסיום, כשנותרה בחינה אחת ופרויקט גמר – קמתי והלכתי הביתה. עוד לפני כן הספקתי לנטוש את לימודי התיאטרון ב”בית צבי” בהם הצלחתי  מעל ומעבר, לנטוש את הפסנתר האהוב שלי, החליל, הקיבוץ, ועוד כהנה וכהנה פרויקטים שקצרה היריעה מלהכיל. כשאני שואלת את עצמי מדוע כל זה התרחש אני נזכרת בילדותי ומבינה, בפעם המי יודע כמה, שזה קשור לאופן בו גדלתי, לתמונת העולם שנוצרה בילדותי ולאופן בו עוצבה תפיסת העולם שלי.

לא אלאה אתכם בפרטים. אומר רק שגדלתי בבית נטול תמיכה בלשון המעטה. רוב הזמן אבי נעדר מהבית וחיינו שלוש נשים – אמי, אחותי ואני-  בבית רווי מרירות וקושי. לא היתה שמחה גדולה בבית הזה, על אהבה בכלל לא היה מה לדבר, ועל עידוד ותמיכה עוד פחות.

הייתי ילדה כשרונית, יצירתית ושופעת חיות, שמחה ואהבה. באמצעות סימנים בלתי מילוליים כגון שפת גוף, מחוות, מבטים והלכי רוח הבהירה לי אמי מגיל צעיר שמוטב לי לא להצליח וכי ההצלחה שלי היא הכישלון שלה. היא לא עשתה זאת מרוע לב, את זאת אני יודעת היום, אולם תחושת החמצת החיים שלה וחמיצותה באופן כללי לימדה אותי שעדיף להיכשל. זה לא היה קל כי כדי לרצות אותה היה עלי להחניק את פרצי היצירתיות והרעיונות המופלאים שנבעו ממני והציפו אותי ללא הרף, לכבוש את סקרנותי, יצר הצמיחה הטבעי והמצוינות הטבועה בי כמו בכל יצור חי. לימדתי את עצמי לכבות את האש להשתיק את הכמיהה להצלחה ולהתבונן כמו מאחורי קיר זכוכית בכל האפשרויות שהעולם מציע לי ולדעת שלעולם, אבל לעולם לא אממש שום דבר כדי לא לעצבן את אימא, לא להרגיז אותה ולא לגרום לה לקנא בי.

במוחה של הילדה הקטנה זה היתרגם להבנה שהכי חשוב בעולם זה לזכות באהבה של אימא ולגרום לה להיות מרוצה ממני. ואם לשם כך עלי להימנע מהצלחה, אז זה מה שיהיה. לא אצליח בשום דבר ובכך היא תתרצה ותיתן לי אהבה”.

למותר לציין שזה לא עבד. כלומר האהבה המיוחלת לא הגיעה, היא אף פעם לא היתה מרוצה משום דבר, אבל הכישלונות דווקא הגיעו בהמוניהם. התמורה היחידה למאמצי הכנים היתה שלכל הפחות הצלחתי למזער במעט את ביטויי המרירות, הקנאה והשנאה שהיו נושבים ממנה בכל פעם שהשגתי הישג כלשהו. בבגרותי המשכתי להתנהל באותו אופן. גם שנים לאחר שאמי כבר לא היתה בחיים דבר לא השתנה והרעיון לממש ולבטא את עצמי עדיין נתפס אצלי כמעשה שלילי שראוי לעונש ושיש להימנע ממנו.

רק לאחר שכלו כל הקיצים והתברר לי שלא אוכל להמשיך לחיות בבית הסוהר שבניתי לעצמי התחלתי לעשות עבודה פנימית במטרה להיחלץ ולברוא לעצמי מציאות חדשה. זמן רב חלף עד שפענחתי בכלל את הצופן שהפעיל אותי ולאחר שפענחתי אותו היה עלי לפרקו אותו ולהתרגל לחיות אחרת.

כיצד פענחתי את הצופן, אתם שואלים? זה לא היה קל. תחילה נבנה הדימוי החדש שלי, שהיה ברובו תיאורטי עדיין. וכשהתחלתי לתרגל את אותו דימוי עצמי חדש כאישה כשרונית שמממשת את רצונותיה הבחנתי בתופעה מוזרה. בכל פעם שיעד כלשהו הושג הגבתי על כך בדיכאון עמוק. זה היה כאילו בכל פעם שהצלחתי לעשות משהו, חשתי שאני בוגדת באימא שלי ושעלי להיענש, שאני עושה משהו לא ראוי, משהו שעלול להציב אותה באור שלילי, מגמד. אם אני מצליחה היא תיראה קטנה יותר כי היא לא הצליחה, אולי אף בגללי.

בפעמים הראשונות החוויה היתה ממש טראומטית. הרגשתי כאילו הוטחתי אל הקיר. כאילו מישהו אוחז בי בצווארון, משליך אותי לקיר, צורח עלי, דורך עלי, ושוב מרים, ושוב מטיח ואומר לי את לא תצליחי, את שומעת, לא תצליחי.

כלים ועוגנים שפיתחתי עזרו לי להיתמך בשעות קשות אלה. לאט לאט התחלתי להבין שמדובר בשאריות של אותו מנגנון ישן והרסני שעדיין מנסה לנהל אותי, אולם הפעם ללא הצלחה. וכשאני קולטת שזה הסיפור אני מפעילה את הנשק הסודי שלי שמגרש מפלצות ומעיפה את הדיכאון החוצה כמו אבק.

אלה הם חיי, אני אומרת לעצמי. אינך יכולה לשנות את המציאות לתוכה נולדת ואת סדר האירועים שהתרחשו בעבר, אולם את יכולה לחבוש את פצעיה של הילדה הקטנה שנפגעה כל-כך וללמד את האישה הבוגרת לחיות חיים של יצירה ואהבה. העבר מת ואינו יכול לפגוע בך עוד. ההווה כולו שלך ובכוח הרצון תממשי את כל יעדייך ואף תחושי על כך סיפוק וגאווה.

אני מתבוננת עכשיו בספריה החדשה שלי ואני גאה שסוף סוף השקעתי את המשאבים הדרושים כדי לבנות אותה כדי שאוכל לסדר את הספרים כך שיהיה לי נעים לחיות בבית.

Posted in כללי | Leave a comment