חיי פּוּף

ישנם יצורים שתוחלת החיים שלהם היא הרף עין. הם נולדים שוהים כאן לרגע, ופוףףף… מתים. מדובר בכל מיני חד-תאיים, חיידקים ושאר צורות חיים שלעיתים לא ניתן אפילו לראותם ללא מיקרוסקופ. לצורך מאמר זה נכנה את אותו יצור זריז ומהיר בכינוי החיבה פּוּף.

מבחינתו של פּוּף, החיים הם מחזור שלם של בריאה במהלכו הושלמו כל משימות חייו מהראשונה ועד לאחרונה. הוא נולד, גדל, חיזר אחרי מישהו (אולי אחרי עצמו), הפרה (אולי את עצמו), חלה, הבריא, טייל, עף ממקום למקום, הדביק מישהו באיזו מחלה, ומת בשיבה טובה אחרי ההרף עין שלו.

אם מישהו ינסה להגיד לו, לפוף שלנו, שחייו אינם אלא הרף עין הוא יגחך בביטול ויציג לכם ראיות למכביר לחייו הארוכים. הוא יתאר באוזניכם את התלאות שעבר, המסעות שנסע, חוויות שחווה, יצורים שפגש בדרכו ורשמים מחייו הארוכים שנראים לו לעתים כנצח, במיוחד אם הוא עסוק בלבהות ולקנא בחבריו, שכניו ומכירו, הפופים האחרים.

טוב, אתם בודאי מבינים כבר בעצמכם לאן אני חותרת. אבל אם לא, אז עכשיו תארו לעצמכם שיש משהו או מישהו או מישהם שמתבוננים בנו מלמעלה ומבחינתם שנות חיינו, שבעים, שמונים או תשעים, הן בסך הכל פּוּף אחד קצרצר. במהלך אותן שנים נולדנו, גדלנו, חיזרנו אחרי מישהו אולי מישהו חיזר אחרינו, התרבינו, חלינו, הבראנו, טיילנו, הדבקנו מישהו באיזו מחלה, ובסופו של יום אנו נמוגים בדרך זו או אחרת, לאחר הרף העין שלנו.

כן, כן . לרשותנו הרף עין אחד. מיכל ריק, דף חלק אותו אנו מוזמנים למלא במה שנבחר. על לוח השנה העצום של היקום, הרף העין שלנו נחשב רק אם מילאנו אותו באושר, שמחה ואהבה. כל תוכן אחר מתקבל על ידי היקום בבוז, ביטול והתעלמות. כל מה שאינו צמיחה, אושר, שמחה ואהבה לא נחשב בכלל ואינו אלא אבק סטטיסטי עם פוטנציאל לצמיחה, אושר, שמחה ואהבה, שחלף פה בדבוקה אחת עם עוד זיליוני הרף עינים, פופים כמונו, שחלפו כמטאור בשמים ונגוזו אל אדי הנצח.  

ואם איננו מלאים את הרף העין שלנו בצמיחה, אושר, שמחה ואהבה, אז במה הוא מתמלא?

בתלונות, בעיות, עניינים לא פתורים עם אבא או אימא או עם שניהם, יללות ורחמים עצמיים. בפחדים או בצל צילם של פחדים שאינם אפילו שלנו אלא כאלה ששאלנו מהורינו ומחברינו. במחשבות על מה חושבים עלינו, מה אומרים עלינו. אחרי הכל חשוב לנו לצאת בסדר עם כולם, להיות בעניינים, שיגידו עלינו שאנחנו על הכיפאק, אחלה בני אדם. שאנחנו נורמליים, רציונליים, שולטים בחיים שלנו, שאף אחד לא יגיד לנו מה לעשות, עצמאיים, חופשיים, אדונים לעצמנו. חשוב לנו להעמיד פנים שאנחנו יודעים בדיוק לאן ללכת ומה לעשות עם ההרף עין שלנו. או לכל הפחות שאנחנו יודעים טוב יותר משכננו. או לכל הפחות שלא יראו עלינו שאין לנו מושג ואפילו לא צל צילו של מושג מה לעשות אתו, עם ההרף עין הזה.

וכל אותו הזמן הולך הפוף שלנו ומתקרב לקיצו במהירות מסחררת, ובעודנו שועטים במורד החיים, השליטה מאיתנו והלאה, אנחנו עוד מתלבטים מה נעשה כשנהיה גדולים, מה נעשה עם חיינו והאם להגיד לה או לו שאנחנו אוהבים אותה/אותו או שלא משתלם לנו להגיד כלום כי להוא/היא לא מגיע שנגיד כי בטח הם עוד יחשבו שאנחנו חלשים/תלותיים/נזקקים ואנחנו הרי רוצים שיחשבו שאנחנו חזקים/עצמאיים ולא צריכים אף אחד, למרות שהאמת היא שאנחנו…נו, טוב אתם כבר יודעים בעצמכם.

חוץ מזה אנחנו גם חוסכים. חוסכים במילים טובות, במחשבות חיוביות, חוסכים באהבה, חוסכים בהתלהבות, מה זה חוסכים, מתקמצנים. סופרים כל הברה, כל ביטוי של רגש שאנחנו מוכנים לתת מעצמנו כאילו שזה רכושנו היחיד עלי אדמות. ומה שמצחיק זה שזה באמת רכושנו היחיד עלי אדמות. וכשאנו מקלפים מעלינו את כל ערימות הבולשיט שהצטברו במשך השנים וניצבים ערומים מול עצמנו, מתברר שאהבה זה כל מה שיש לנו. זה כל מה שאי פעם היה לנו וזה כל מה שאי פעם יהיה לנו. כל היתר זה קשקוש ביצים, בלבול מוח, בזבוז זמן. וזמן זה בדיוק מה שאין לנו, כי עכשיו הפוף שלנו הוא כבר חצי ואולי שליש ואולי שמינית הפוף, ואו..טו..טו גם זה נגמר.

מזמינה אתכם להרים ראש, להתחבר לאהבה שבכם, לאהבה העצמית, לאמונה העמוקה שבכם, לפוטנציאל הצמיחה, האושר השמחה והאהבה שבכם, ולדעת שחלקיק הרף עין זה כל מה שנחוץ כדי לשנות, לרפא, להתעצם, להתחזק ולאהוב.

This entry was posted in Uncategorized. Bookmark the permalink.

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *

*

You may use these HTML tags and attributes: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>