על ספריה דיכאון ומגרשי מפלצות

על ספריה דיכאון ומגרשי מפלצות

זה זמן רב שאני מתכננת לבנות ספריה חדשה בסלון כחלק מפרויקט ארגון מחדש של הבית, ואיכשהו זה לא יוצא. לא מדובר בפרוייקט מי יודע מה משמעותי, אבל משום מה זה התעכב והתעכב. בשעה טובה בשבוע שעבר הגיעו שני פועלים ובנו את מחיצות הגבס של הספרייה. עכשיו עומדת בסלון ספריה חדשה לתפארת שמחכה רק למדפי העץ שיגיעו בקרוב.

למחרת הבחנתי בתופעה מוזרה. במקום לשמוח על המבצע שהסתיים במהירות ובהצלחה, חשתי מועקה  הולכת וגוברת ותחושה של דיכאון השתררה עלי בכל פעם שהעפתי מבט בספריה היפה שלי.

זו לא פעם ראשונה שזה קורה. בשנים האחרונות הבחנתי שבכל פעם שאני משיגה הישג כלשהו או מממשת חלום או עומדת ביעד שהצבתי לעצמי, אני חוטפת דיכאון שחריפותו ביחס ישר לגודל ההישג. העובדה שבכלל הבחנתי בכך גם היא חדשה למדי מהסיבה הפשוטה שבשנים שלפני כן מלכתחילה דאגתי שלא להגיע למצב בו אני מממשת חלומות או יעדים כדי שלא להגיע לאותו מצב בו הדיכאון משתלט עלי. וכדי כדי להימנע מהדיכאון שאיים לנחות על ראשי  ולהבטיח שלא אממש, חלילה, שום יעדים, התנהלו חיי כך שכל מה שהתחלתי עזבתי באמצע, פשוט נטשתי. אני זוכרת אפילו כיצד ביליתי 4 שנים בלימודי הנדסאות מחשבים, בסיומם הייתי עתידה לקבל תעודת הנדסאי. עמדתי בכל המטלות, הצלחתי בכל הבחינות, ורגע לפני הסיום, כשנותרה בחינה אחת ופרויקט גמר – קמתי והלכתי הביתה. עוד לפני כן הספקתי לנטוש את לימודי התיאטרון ב”בית צבי” בהם הצלחתי  מעל ומעבר, לנטוש את הפסנתר האהוב שלי, החליל, הקיבוץ, ועוד כהנה וכהנה פרויקטים שקצרה היריעה מלהכיל. כשאני שואלת את עצמי מדוע כל זה התרחש אני נזכרת בילדותי ומבינה, בפעם המי יודע כמה, שזה קשור לאופן בו גדלתי, לתמונת העולם שנוצרה בילדותי ולאופן בו עוצבה תפיסת העולם שלי.

לא אלאה אתכם בפרטים. אומר רק שגדלתי בבית נטול תמיכה בלשון המעטה. רוב הזמן אבי נעדר מהבית וחיינו שלוש נשים – אמי, אחותי ואני-  בבית רווי מרירות וקושי. לא היתה שמחה גדולה בבית הזה, על אהבה בכלל לא היה מה לדבר, ועל עידוד ותמיכה עוד פחות.

הייתי ילדה כשרונית, יצירתית ושופעת חיות, שמחה ואהבה. באמצעות סימנים בלתי מילוליים כגון שפת גוף, מחוות, מבטים והלכי רוח הבהירה לי אמי מגיל צעיר שמוטב לי לא להצליח וכי ההצלחה שלי היא הכישלון שלה. היא לא עשתה זאת מרוע לב, את זאת אני יודעת היום, אולם תחושת החמצת החיים שלה וחמיצותה באופן כללי לימדה אותי שעדיף להיכשל. זה לא היה קל כי כדי לרצות אותה היה עלי להחניק את פרצי היצירתיות והרעיונות המופלאים שנבעו ממני והציפו אותי ללא הרף, לכבוש את סקרנותי, יצר הצמיחה הטבעי והמצוינות הטבועה בי כמו בכל יצור חי. לימדתי את עצמי לכבות את האש להשתיק את הכמיהה להצלחה ולהתבונן כמו מאחורי קיר זכוכית בכל האפשרויות שהעולם מציע לי ולדעת שלעולם, אבל לעולם לא אממש שום דבר כדי לא לעצבן את אימא, לא להרגיז אותה ולא לגרום לה לקנא בי.

במוחה של הילדה הקטנה זה היתרגם להבנה שהכי חשוב בעולם זה לזכות באהבה של אימא ולגרום לה להיות מרוצה ממני. ואם לשם כך עלי להימנע מהצלחה, אז זה מה שיהיה. לא אצליח בשום דבר ובכך היא תתרצה ותיתן לי אהבה”.

למותר לציין שזה לא עבד. כלומר האהבה המיוחלת לא הגיעה, היא אף פעם לא היתה מרוצה משום דבר, אבל הכישלונות דווקא הגיעו בהמוניהם. התמורה היחידה למאמצי הכנים היתה שלכל הפחות הצלחתי למזער במעט את ביטויי המרירות, הקנאה והשנאה שהיו נושבים ממנה בכל פעם שהשגתי הישג כלשהו. בבגרותי המשכתי להתנהל באותו אופן. גם שנים לאחר שאמי כבר לא היתה בחיים דבר לא השתנה והרעיון לממש ולבטא את עצמי עדיין נתפס אצלי כמעשה שלילי שראוי לעונש ושיש להימנע ממנו.

רק לאחר שכלו כל הקיצים והתברר לי שלא אוכל להמשיך לחיות בבית הסוהר שבניתי לעצמי התחלתי לעשות עבודה פנימית במטרה להיחלץ ולברוא לעצמי מציאות חדשה. זמן רב חלף עד שפענחתי בכלל את הצופן שהפעיל אותי ולאחר שפענחתי אותו היה עלי לפרקו אותו ולהתרגל לחיות אחרת.

כיצד פענחתי את הצופן, אתם שואלים? זה לא היה קל. תחילה נבנה הדימוי החדש שלי, שהיה ברובו תיאורטי עדיין. וכשהתחלתי לתרגל את אותו דימוי עצמי חדש כאישה כשרונית שמממשת את רצונותיה הבחנתי בתופעה מוזרה. בכל פעם שיעד כלשהו הושג הגבתי על כך בדיכאון עמוק. זה היה כאילו בכל פעם שהצלחתי לעשות משהו, חשתי שאני בוגדת באימא שלי ושעלי להיענש, שאני עושה משהו לא ראוי, משהו שעלול להציב אותה באור שלילי, מגמד. אם אני מצליחה היא תיראה קטנה יותר כי היא לא הצליחה, אולי אף בגללי.

בפעמים הראשונות החוויה היתה ממש טראומטית. הרגשתי כאילו הוטחתי אל הקיר. כאילו מישהו אוחז בי בצווארון, משליך אותי לקיר, צורח עלי, דורך עלי, ושוב מרים, ושוב מטיח ואומר לי את לא תצליחי, את שומעת, לא תצליחי.

כלים ועוגנים שפיתחתי עזרו לי להיתמך בשעות קשות אלה. לאט לאט התחלתי להבין שמדובר בשאריות של אותו מנגנון ישן והרסני שעדיין מנסה לנהל אותי, אולם הפעם ללא הצלחה. וכשאני קולטת שזה הסיפור אני מפעילה את הנשק הסודי שלי שמגרש מפלצות ומעיפה את הדיכאון החוצה כמו אבק.

אלה הם חיי, אני אומרת לעצמי. אינך יכולה לשנות את המציאות לתוכה נולדת ואת סדר האירועים שהתרחשו בעבר, אולם את יכולה לחבוש את פצעיה של הילדה הקטנה שנפגעה כל-כך וללמד את האישה הבוגרת לחיות חיים של יצירה ואהבה. העבר מת ואינו יכול לפגוע בך עוד. ההווה כולו שלך ובכוח הרצון תממשי את כל יעדייך ואף תחושי על כך סיפוק וגאווה.

אני מתבוננת עכשיו בספריה החדשה שלי ואני גאה שסוף סוף השקעתי את המשאבים הדרושים כדי לבנות אותה כדי שאוכל לסדר את הספרים כך שיהיה לי נעים לחיות בבית.

This entry was posted in כללי. Bookmark the permalink.

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *

*

You may use these HTML tags and attributes: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>