לווייתן בקופסת גפרורים

“ישנם שני סוגי אנשים בעולם. אלה שמטביעים את חותמם ואלו שלא. רוב בני האדם אינם מטביעים חותם. הם נולדים, מתבגרים, אוכלים,שותים, ישנים, עובדים ונישאים. הם צוחקים ושמחים ולעתים הם חולים ואומללים. הם מתים, ומלבד כמה ילדים שהם משאירים מאחור, שנוהגים בדיוק כמותם, הרושם שנוצר הוא שהם לא חיו כלל. אלה הם ילדי הנסיבות, קורבנות הסביבה. חייהם מוכתבים על ידי הנוהג וההרגל. הם חושבים מחשבות ומחקים את פעולותיהם של אלה שבמקרה נמצאים סביבם.

הם אינם מבטאים או מממשים שום עוצמה מעבר למה שמקובל בסביבתם. הם אינם מותירים כל עקבות בחולות הזמן. הם נכללים ונספרים במרשם התושבים, אבל כאינדיבידואלים הם אינם מותירים כל חותם. באותה מידה אפשר היה להתייחס אליהם בקבוצות של עשר או לספור אותם במאות כמו כבשים, כי לכבשים יש אותה מידת אינדיבידואליות כמותם. אולי הם פחות או יותר מאושרים, פחות או יותר יעילים, פחות או יותר מוצלחים, אולם גם כשהם צוברים הון הם אינם מטביעים חותם כי עושרם אינו מעניק להם אישיות ייחודית.

מול כל אלה ניצבים אלה שחיים חיים של עוצמה. מדובר באנשים שבאמת מזיזים דברים, הם מוּכָּרים וחשים בהם. הם אינם מצטיינים יותר מאחרים בהשכלה או בכישרון ייחודי. לכמה מהאנשים רבי העוצמה ביותר בעולם אין כישרון מיוחד או גאונות וכמעט אין להם מה שהעולם מכנה “השכלה”. לעומתם דווקא כמה מהמשכילים הגדולים לא הצליחו כלל. העוצמה שגורמת לבני אדם להטביע חותם אינה פיזית או מנטאלית. היא אינה תלויה בכוחו של הגוף או השכל. לא מדובר במתנה מיוחדת במינה. האנשים הללו אינם יעילים כי הם מצוידים בעוצמה שאין לאחרים, אלא כי הם משתמשים בעוצמה שניתנה לכולם, כולל לאלה שאינם עושים בה שימוש.”

ואלאס ד. ווטלס מתוך המאמר “חיים של עוצמה”      (The Powerful Life).

 

מה אתם אומרים? חזק, נכון? כזה הוא ואלאס ד. ווטלס – לא עושה הנחות, לא מתחנחן ומציג את הדברים כמות שהם. עכשיו כל שנותר לכם להחליט הוא מי אתם. האם אתם שייכת לקבוצה הראשונה או השניה. ושאלה חשובה עוד יותר – האם ניתן לעבור מקבוצה אחת לשניה, וכיצד.

לפני שנים אחדות זו היתה בדיוק השאלה ששאלתי את עצמי.  עד לפני שנים אחדות השתייכתי לקבוצה הראשונה. בכלל, רוב חיי הייתי שבויה בתוך מגבלות ודפוסי התנהגות מצמצמים. מגילות רבות נכתבו על הסיבות למגבלות הללו, מי הטיל אותן, מתי, כמה ולמה. אבל בואו נודה על האמת, מה זה משנה. העובדות הן שבנקודת זמן כלשהי מצאתי את עצמי חנוטה בתוך מרחב קטן, קטנטן של אפשרויות, עושה את אותן שתים-שלוש פעולות שלמדתי לעשות, נאנקת ונחנקת בהיעדר אויר לנשימה, מתחזה לגפרור אחד מני רבים בקופסת הגפרורים הדמיונית שבניתי לי, ממש לוויתן בקופסת גפרורים.

דמיינו לעצמכם לוויתן בקופסת גפרורים. האמת צפוף שם נורא. מבין החורים שניקב הלוויתן במכסה הקופסה יכול היה להשקיף, מקופל ודואב, בעולם שמחוץ לקופסה, רואה חלקיקי תמונות ומתקשה להבין מה הוא רואה. רוב הזמן עבר עליו בשכלול כוח הסבל וניסיון נואש למצוא תנוחה הגיונית בתוך מצב מטורף וחסר כל הגיון, ולעתים הצליח אפילו למתוח ולהזיז איזו מולקולה או שתים. על הטבעת חותם וחיים של עוצמה אפילו לא חלם.

כמובן שכדי לחלץ לווייתן מקופסת גפרורים היה צורך במשבר קולוסאלי. סתם משבר לא היה עושה את העבודה. אז הקולוסאלי הגיע, והלווייתן המבוהל נאלץ לצפות כיצד קופסת הגפרורים היקרה שלו מתרסקת לשבבים, ועמה נמוגים ההרגלים, הביטחון, החום, אך גם הצפיפות והמחנק.

חופשי מקופסאות התבונן הלווייתן סביבו, ועשה את הדבר היחיד שהוא יודע לעשות – לחפש מיד קופסת גפרורים חלופית. הבעיה היתה שבעוד שהמקורית נבנתה מלידתו, הלכה והשתכללה סביבו וביחד עמו, אל הקופסה חדשה היה עליו להידחס בכוחות עצמו, וזה כבר היה סיפור מעט יותר מסובך. לאחר מספר ניסיונות נפל הוא נאלץ להודות שזה באמת מגוחך ובלית ברירה, כשהוא מאויים ומבוהל, ויתר.

כך החל פרק נפלא בחייו בו נאלץ ללמוד, בעל כורחו, מי הוא. זה לא היה פשוט. קודם כל הבחין הלוויתן בנעשה סביבו. אחר כך הבחין שכל מי שחולף בדרכו נוטה להיבהל ולרוץ לצד השני של הכביש. פה ושם מישהו חייך אליו, מרחוק, והוא השיב לו חיוך רפה.

לאט לאט, בקצב של נשימה אחת בכל פעם, מחשבה אחת, פעולה אחת, צעד ועוד צעד, למד הלוויתן להעריך נכונה את מימדיו, להתנהל בהתאם, לנצל את גופו העצום, את כשרון השחיה, את יכולותיו הסולאריות, האינטואיטיביות, את חוכמתו העתיקה, את האינטליגנציה האלוהית בה ניחן, והפסיק לחלוטין להתחזות לגמד.

רבים מכם ודאי חושבים לעצמם הו, איזו מטפורה נחמדה – לוויתן בקופסת גפרורים. זה נשמע כמו שם של סיפור ילדים. את בטח מתכוונת שהלוויתן נמצא בקופסא מנטאלית, מן מצב נפשי שכזה. ואני אומרת, קופסה היא קופסה היא קופסה. האם יש הבדל בין קופסה מנטאלית לבין קופסה מעץ? האם האסיר בבית הכלא שונה מהאסיר השבוי בבית הכלא של תפיסותיו? אין כל הבדל ביניהם. להיפך, ניפוץ קופסת הגפרורים המנטאלית קשה הרבה יותר מכיפוף סורגי בית הכלא. הקופסה המנטאלית מורכבת יותר, שורשיה עמוקים יותר, ודווקא היעדר צורה חומרית הופך אותה חמקמקה יותר, נוחה יותר להכחשה, הדחקה והתעלמות, ומכאן קשה יותר לפיצוח.

החדשות הטובות הן שהלוויתן יצא לחופשי והוא נע עתה במים העמוקים של האוקיאנוס, ממצה ומממש את כל פוטנציאל החיים העצום שבו, משמש דוגמה עבורנו כיצד ראוי לחיות.

 

מזמינה אתכם לקרוא שוב את הדף בו מוצגת סדנת “מדע ההתעשרות” שעתידה להיפתח ביום ג’, 11.5.2010 בשעה 20:00 בתל-אביב.

ואם קראתם, אני מזמינה אתכם להרהר שוב בהזדמנות לעלות למקום שלא ניתן ליפול ממנו, לעשות צעד שלא ניתן להיכשל בו, לקבל החלטה שלא יכולה להיות שגויה והיא לעבור למחנה מזיזי ההרים, מחנה חובבי עוצמת החיים. אלה שאינם מסתפקים בדיבורים אלא עושים מעשה.

 

This entry was posted in כללי. Bookmark the permalink.

One Response to לווייתן בקופסת גפרורים

  1. dvora says:

    נהניתי מאוד לקרוא את המאמרים

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *

*

You may use these HTML tags and attributes: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>